אם רק יכולתי אז להעריך את הרגע

באמצע נובמבר האחרון טססתי לטיול של חודש וקצת בניו זילנד.

אם הייתי מאמינה בגורל, הייתי אומרת שהוא ניסה בכל הכוח למנוע ממני לצאת לטיול הזה. לפני הטיול היו לי המון תקלות שהיו אמורות לגרום לי לוותר עליו:

  • זה התחיל עם סדרה של כמה פציעות שמנעו ממני להתאמן ולהכנס לפני הטיול לכושר בצורה מסודרת (כולל פציעה בכתב פחות מחודש לפניו שמנעה ממני להזיז בכלל את היד).
  • אז הגיע שינוי במדיניות החופש של החברה שבה עבדתי אז שגרמה לזה שהמנהלים שלי היו צריכים לאשר לי מחדש את החופש גם אחרי שהם כבר התחייבו עליו, וגם הם לא הבינו אם מותר להם לאשר אותה או לא.
  • ואז היה שינוי במדיניות הכניסה לניו זילנד שבערך חודש וחצי לפני הנסיעה החליטה פתאום לבקש ויזה אלקטרונית, דרישה שגיליתי למזלי בזמן רק כי בחרתי לטייל במסגרת חברה מקומית, והיא שלחה לי התראה בערך שלושה שבועות לפני הטיול על הדרישה הזו.
  • ואז כמובן וממש בדקה התשעים, שבועיים לפני היציאה, אמא שלי נפלה ונפצעה בטיול והפכה להיות מוגבלת לחודשיים שלושה אחריה.

ואני התעקשתי לצאת לטיול (במיוחד אחרי שאמא שלי אסרה עלי לבטל את הטיול). ואז הגיעה הטיסה שגם היא היתה בלגן אחד גדול: היה עיכוב באחת מטיסות הביניים שלי (השניה מתוך שלוש) שהיה גורר איחור שלי לטיסה השלישית. החלטתי להתייעץ עם נציגים של חברת התעופה לגבי זה, ובמקום להרגיע אותי הם יצרו רק בלגן וחוסר בהירות יותר גדולים בזה שהם ניסו לארגן לי טיסה חלופית ללא הצלחה, ואז האשימו אותי שאני לחוצה מידי. ביליתי לילה שלם ללא שינה בשדה התעופה של איסטנבול – בהתחלה בהתרוצצות בין הנציגים וניסיונות לוודא שחדר המלון שהזמנתי בניו זילנד לא יבוטל, ואז בניסיון למצוא פינה שקטה לנמנם בה שעה שעתיים אחרי שרוב המקומות כבר נתפסו על ידי נוסעים אחרים מוקדם יותר.

בסופו של דבר הסתדרתי: כשנחתנו בבנגקוק כבר חיכו לי ולשאר הנוסעים שפיספסו טיסת המשך נציגות של חברת התעופה עם שלטים עם השמות שלנו. הן דאגו שנכנס לתאילנד כמה שיותר ביעילות, עזרו לי ולעוד מישהי שהמזוודות שלנו לא הגיעו לדווח עליהן לנציגי האבידות ולוודא שנקבל אותן למלון, נתנו לנו כרטיסי עליה למטוס חלופיים ליום אחרי כן, ולקחו אותנו למלון מאוד נעים שבו דאגו לנו לארוחות עד הטיסה, כשהכל היה על חשבון חברת התעופה כמובן.

בסופו של דבר הגעתי לניו זילנד באיחור של 24 שעות, וכראוי לטיסה כזו מלחיצה – המזוודה שלי היתה האחרונה שיצאה אל המסוע בשדה התעופה, כדי שאוכל לדאוג עד השניה האחרונה האם היא הצליחה ללכת לאיבוד בפעם השניה באותה טיסה, והאם במקרה כזה אקבל אותה בזמן ליציאה לטיול. בסוף היא הגיעה, ויצאתי לטיול (אחרי שבאותו בוקר הצלחתי כמעט לאבד את הארנק כי שמתי אותו במקום לא טוב) – ובחזרה לארץ הטיסות עברו בקלות מדהימה.

לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט על היום הזה בבנגקוק ספציפית ועל הטיול כולו בכלל. אני זוכרת הרבה לחץ בשהות שלי במלון כי המזוודה שלי הגיעה מאוחר מהמצופה וממש בדקה התשעים לפני שהייתי צריכה לצאת לשדה התעופה. ואני זוכרת גם הרבה לחץ בטיול עצמו, כי התברר לי שכל המטיילים סביבי היו הרבה יותר אתלטיים ממני והרגשתי לחוצה מזה ומהיחס של המדריך שלנו לגבי זה. בדיעבד אני חושבת על זה שהימים היחידים שבאמת נהניתי מהם בטיול ברוגע היו היום וחצי האחרונים שלי באוקלנד, כשהסתיים הטיול המאורגן וטיילתי בעיר לבד עד שהטיסה שלי יצאה. לא הייתי צריכה להתאים את עצמי לקצב של אנשים אחרים, יכולתי לצאת לאן שבא לי, וסוף סוף הכרתי את העיר מספיק כדי לטייל בה בלי ללכת לאיבוד.

חזרתי לארץ באמצע דצמבר. ואז אחרי שישה שבועות – קיבלתי הודעת פיטורים מהעבודה בגלל קיצוצים. הייתי קרובה למציאת עבודה תוך כמה שבועות, אבל איכשהו זה לא יצא לפועל – ואז התחילה הקורונה שהפכה את חיפוש העבודה לקשה פי כמה. בשלב זה עדיין לא מצאתי עבודה, ולא ברור לי מתי אמצא עבודה – ושאמצא כזו שבה אוכל לטייל שוב בכל העולם איך וכמה שבא לי.

ולכן החוויה הזו של הטיסה, גם עם כל התקלות שהיו בה, פתאום נראית לי כמו משהו שהייתי שמחה להנות ממנו הרבה יותר.